<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ואי אמר אקבעו לי זמנא לדינא בארץ ישראל מקבעינן להו, ואי לא אזל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה לסלוקי הזיקא מביתיה מדרבי נתן. פרש"י ז"ל וכו'... [וכן פסק הר"מ ז"ל, כתבנוהו למטה בסמוך] כל זה יורה שהסמיכה היא היום. אם כן נראה שדייני ארץ ישראל הוא שיהיו סמוכים כלומר (שיהיה) [אלו שיש] להם זה היכולת. וכן נראה מדברי הר"ם ז"ל סנהדרין פ"ד (הלכה ו') וכבר זכרנוהו למעלה. ובפי' המשנה פרק עד כמה כתב ז"ל כל דיין שראוי לו לדון שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות דן דיני קנסות, וכבר זכרנוהו פרק י"א.
<h2>דף עט:</h2>
מסכת בבא קמא פי' מרובה (ע"ט ב') אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. [וכו']... ומגדל דהכא (אולי צ"ל "לאו") היינו רועה, ומ"ה פר' זה בורר איכא חילוק בלשון. דאמרי' התם (סנהדרין כ"ה ב') אמר רבא רועים שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה. ומקשה, והא אמר רבא רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסול, בחוצה לארץ כשר. רועי בהמה גסה, בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ כשרין. ומשני, ההוא במגדלי איתמר, כלומר, מגדל בהמה דקה בארץ ישראל פסול ובחוצה לארץ כשר, ובגסה, אפילו בארץ כשר ומותר. אבל רועה, בין בדקה בין בגסה בין בארץ בין בחוצה לארץ פסול משום חשש גזל. אם כן מגדל דהכא היינו משהה בביתו, וכדאמרי' שאלו תלמידיו את ר"ג מהו לגדל, אמר להם מותר. והא אנן תנן אין מגדלין, אלא הכי בעו מיניה, מהו לשהות, א"ל מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קשורה בכרעי המטה. נמצא שדין הדקה, שאין מגדלין, כלומר, אין משהין אלא שלשים יום לרגל או למשתה בנו. ובזה הסכים ההיא דפרק זה בורר עם ההיא דפרק מרובה. אבל בגסה משמע מההיא דזה בורר שאין מרעין, שלא הכשיר אלא מגדל, וכשר שלו הוא מותר גם כן, ופסול אסור. ומההיא דמרובה משמע לן שרועין, דבגסה לא גזרו. והלכה כההיא דמרובה דתנא בתוספתא דמס' שביעית פרק ג' (הלכה ז') כותיה.
<h2>דף פ.</h2>
ומאי דבעו לר"ג מהו לשהות, כלומר קודם לרגל, וא"ל מותר ובקשירה. כתב ה"ב התוס' ז"ל וקשירה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שדרכן לקשור אותם כך, כדאמרינן פרק ואלו טרפות (חולין נ"ד ב') חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור. ומפרש"י ז"ל שבכך ראוי לקשור בהמה בכרעי המטה, וכדכתיב (תהילים קי"ח כ"ז) אסרו חג בעבותים, שהיו קושרין הקרבן בכרעי המטה עד שיביאוהו למזבח. אי נמי נקט קשירה לאשמועינן דאפילו בקשירה אסור לגדל אלא לשהות. ובתוספתא מוכיח דלא שרינן לשהות קודם לרגל אלא בבית וקשורה. זכרנוה למטה. עוד כתב ז"ל והביאו לו עז וכו' מכאן משמע דלגדל אפילו בבית שאפילו על ידי אחרים אסור, מדלא מסרה לרועה. ומה שמצינו בכמה מקומות שהיה להם בהמה דקה, כגון עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא, דפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ו א') וקאמר, שאני עיזי דמסירן לרועה, ונהרדעא היינו בבל, שמא לא היו נזהרין הרבה על דברי רב, דאמרינן [אמר] רב הונא אמר רב עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה. ופרש"י ז"ל, שמיום גלות יכניה רבו בה תלמידים ונתיישבו ביישוב קבוע. א"ד עשינו עצמינו וכו' מדאתא רב לבבל, שרבים מתישבין שם מפני ישיבתו. ל"א, שבא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע. ואשכחן דרב הונא גופיה לא הוה מזדהר ביה ולא היה מחמיר בדבר, דהא מסר בהמות דידיה לאשתו חובא לשמרם. ואם היינו יכולין לומר דעל ידי אחרים מותר הוה ניחא טפי. ואותו חסיד לא היה מוסרה לאדם מפני שהיה צריך לה תמיד. ורועה שעשה תשובה שמצא אחרים שירעו לו. וההיא עובדא דבית רבי שמעון שזורי נוקים לה שהם עצמם היו רועים.
מסכת בבא קמא פרק מרובה (פ' א') מי שנדר ליקח לו בית ולישא אשה בארץ ישראל, אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה, וקפצה ונשבעה שכל מי שיבא עלי איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים לה, וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה. ומכאן יש לסמוך שמי שנשבע ולא פירש שהוא כאלו פירש. בכאן הכונה מנצח המעשה, ולפעמים שהמעשה מנצח הכונה. כדאמרי' מסכת נדרים פרק רבי אליעזר (ס"ו ב') ההוא דאמר לה קונם שאין את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג, אתת רקת על לבושי. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא והא האי לזילותא איכוון, אמר ליה מירק על מאני דרשב"ג זילותא רבתי היא.
ועל מאי דפרש"י ז"ל הכא, כתב עוד, כענין זה פי' מסכת גיטין פרק קמא (ו' א') עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, ונעשו בקיאין לשמה שהרבה ישיבות. וקשה לר"ת דא"כ מאי פריך התם מתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין, אבל בבל לא, המשניות נשנו קודם שבא רב לבבל. ורת"ם פי' מכי אתא רב לבבל והורה, שמימות נביאים הראשונים דינה להיות כארץ ישראל לגיטין ולבהמה דקה, שיש שם רוב ישראל ובעלי תורה מימות יכוניה, שגלה שם והחרש והמסגר עמו כדכתיב (ירמיה כ"ד א'). וכן יש לפרש בפרק בכל מערבין (ערובין כ"ח א') דאמר רב כשות וחזין מערבין בו, ומברכין עליו בורא פרי האדמה. ומוקמי' לה מכי אתא רב לבבל, והורה כשראה שהיו אוכלין אותו. ורש"י פי' שם, שרבו המתיישבין והיו אוכלין אותו מדוחק.
מכל זה נלמוד דפשיטא לן שנוהגין היום בארץ ישראל אלו הדינין דאין מגדלין וכ"ש דאין רועין. דהא רב גמר מינה לבבל שנתיישבה ושנתמלאה ישראל ותורה, ממה שנתרוקנה ארץ ישראל, וכל התורה כלה מלמדת ולמדה, וכל שכן, שהרי ארץ ישראל נאסרו בה אלו הדינין מצד עצמה, שהוזהרנו בהפסדה ונצטווינו ביישובה כל הימים ואע"פ שאין הארץ בידינו. ולזה פי' רש"י ז"ל, אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום ישוב ארץ ישראל שמובירות את השדות וכל שדות ארץ ישראל [סתמן] דישראל. אבל מגדלין בסוריא, אדם צובה דוד כבשה, וקסבר לא שמיה כבוש והויא כחוצה לארץ, ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן ליישובה, ואם יפסדו שדות אחרים ישלמו. אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים, פי' ואפילו ישראל. ולא הכהנים שבארץ ישראל, מפני התרומות. תוספתא (ב"ק פ"ח ה"ד) ואם יש להם גינה או אשפה הרי זה מותר. כהר"ם ז"ל מסכת דמאי פרק ב' (משנה ג') ואסור לנו לרעות המקנה בארץ ישראל מפני שישתלחו על השדות לרעות והוא גזל, ועל כן רועי בהמה דקה אצלנו פסולין לעדות. ומיהו יש חילוק בדבר וכדאמרינן מסכת בבא מציעא פרק קמא (ה' ב') ותיפוק לי דהיה ליה רועה ואמר רב סתם רועה פסול, הני מילי רועה דידיה אבל דאחריני סתמיה כשר. דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרעיא היכי מסרי', והכתיב (ויקרא י"ט, י"ד) לפני עור לא תתן מכשול, אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. מסכת תמורה פרק יש בקרבנות (ט"ו ב') וגם מסכת בבא קמא פרק מרובה מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים ואמרו, אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח מעז שחרית. והביאו לו עז וקשרוה בכרעי מטתו והיה יונק ממנה חלב שחרית. למחר נכנסו לבקרו, כיון שראו את העז אמרו ליסטים מזויין בתוך ביתו ואנו נכנסין לבקרו, בדקו ולא מצאו בו עון אלא של אותה עז בלבד. ואף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דעת חברי, שאמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. ואמר מר כל מקום שאתה מוצא מעשה בחסיד אחד אינו אלא אי רבי יהודה בן בבא אי רבי יהודה ברבי אלעאי. ובריש מדרש שיר השירים הוזכר שזה היה רבי יהודה בן בבא. ופרק הגוזל ומאכיל (ב"ק ק"ג ב') וכי תימא דאישתבע והדר הוה חסיד, כל היכא דאמרי' מעשה בחסיד אחד אי רבי יהודה בן בבא אי רבי יהודה ברבי אלעאי, ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה ברבי אלעאי חסידים מעיקרא הוו. זה המעשה היה אחר חרבן בית שני והיה בזמן שאין הארץ ביד ישראל. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ח' (הלכה ד') אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בכור בעל מום שלשים יום, ואם היה תם, אפילו עשר שנים הרי זה מותר. ומה אני מקיים (דברים כ"ב ד') לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, במדברות שביהודה ובמדברות שבכפר עמאיק. אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלים אותה קודם לרגל שלשים יום, קודם למשתה בנו שלשים יום. ולא שתהא יוצא ורועה בשוק, אלא שתהא קשורה לכרעי המטה. (שם הלכה ה') כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה. רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כפרים, וחולדת הסונאין, וחתולין, והקופות, דברים המנקים את הבית. אמר רבי ישמעאל שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא, ומפני מה חרב מפני שדנו דיני ממונות באחד, ושגדלו בהמה דקה. ובגמרין תניא אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו, מפני שהיו מרעין בחורשין. הרי שהגמ' מוקים לה ברועה והתוספתא במגדל, [גם] זה רבי שמעון וזה רבי ישמעאל. גם רבי ישמעאל שזורי והוא רבי ישמעאל בן אלישע כהן הגדול אחר הבית היה, בזמן שאין הארץ בידינו, ומעשרה הרוגי מלכות הוה. [ובגמרין ואע"פ שהיה להם חורשין סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. עוד היום שזור וסמוך לו כפר שמו עמקא] כמו שזכרנו. וא"כ כשחרב הבית בא לו אל הגליל וקבע דירתו בשזור הוא ובית אביו. ומה שאירע לו מהטיית נר בשבת אחר החרבן היה, שהרי אמר ולכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. מסכת תענית פרק סדר תעניות הללו (כ"א א') עיר קטנה המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקון, והוא סמוך לעכו (ועל כן קורא) [שקורא] לה בסמוך עיר גדולה. וכן נראה שמדברות ארץ ישראל הוא שמותר לרעות בהמה דקה, שהרי דוד ע"ה רועה צאן דידיה הוה, דכתיב (שמואל א' י"ז) ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן. וכבר אמר למעלה ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. ונבל מעשהו בכרמל, ויהודה עדיין לא החזיקו בארץ.
<h2>דף פא.</h2>
מסכת בבא קמא פרק מרובה עשרה תנאים התנה יהושע וכו'. ואלו התנאים הם אפילו בבבל ובחוצה לארץ, וכדאיתא התם.
<h2>דף פג.</h2>
[הלשון המדוברת בא"י] מסכת בבא קמא סוף מרובה (פ"ג א') וכן היא סוף מסכת סוטה (מ"ט ב') אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה, אלא או לשון הקדש או לשון יוני. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה, אלא או לשון הקדש או לשון פרסי. פי' ה"ב הערוך, "סורסי", לשון ארץ סוריא, והוא לשון ארמית, כלומר מארם צובא. ומדמשק ועד צובא נקרא בלשון חכמים סוריא, וארם צובא הוא חלב וארצו. מסכת פסחים פרק התמיד (ס"א א') רבי אומר לשון סורסי הוא זה, כאדם האומר לחברו כוס לי טלה זה. ירושלמי נדרים פרק נערה המאורסה (ה"ח) וכו' מזה יראה שהם ז"ל היו מדברים גם כן לשון סורסי... וכת' רש"י ז"ל סוף מסכת סוטה לשון סורסי קרוב הוא ללשון ארמי, ואומר אני שזה לשון תלמוד ירושלמי והישמעאלים קורין לו סוריאני.
<h2>דף פד.</h2>
מסכת הוריות ברישא, (ג' א') אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר יושבין שבארץ ישראל. שנאמר (מלכים א' ח'), ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול, מלבא חמת עד נחל מצרים. כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול למה לי, אלא הני הוא דאיקרו קהל, אידך לא איקרו קהל. פי' רש"י ז"ל דאותם שבחוצה לארץ אינם מן המניין. והר"ם ז"ל כתב הלכות סנהדרין פרק ד' (הלכה ד') אין קרוי אלקים אלא בית דין שנסמכו בארץ ישראל בלבד, והם אנשים החכמים הראויים לדון, שבדקו אותם בית דין של ארץ ישראל והמחו אותם וסמכו אותם. עוד כתב ז"ל (שם הלכה י"א) נראין לי הדברים שאם הסכימו חכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סומכים, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים, עוד ז"ל (שם הלכה ב') וכיצד היא הסמיכה לדורות, לא שיסמכו ידיהם על ראש הזקן, אלא קוראין אותו רבי, ואומרין לו הרי אתה סמוך, ויש לך רשות אפילו לדון דיני קנסות, עד כאן. ומה שכתב ז"ל אין קרוי אלהים אלא וכו', מסתברא שהוציאו מההוא דפרק החובל (ב"ק פ"ד א') נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל, נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור לא, האלהים בעינן וליכא.
<h2>דף צא:</h2>
מסכת תמיד פרק ראוהו אחיו (כ"ט א') כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן. הני מאי טעמא לא, אמר רב פפא משום דקטמי, ר' אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל. פי' קיטמא, אפר. כלומר, שאין דולקין היטב. ויש נסחא דקטרי, פי' עשן. ומזה הטעם אמרו פרק החובל (ב"ק צ"א ב') אמר רב דקלא דטעין קבא אסור למקצייה. וכן מה שאמרו (תוספתא ערכין פ"ה הלכה ט') אל יסתור אדם ביתו לעשות גנה, וכיוצא בזה.
<h2>דף צו:</h2>
ובפרק הגוזל עצים גבי ההוא גברא דגזל תורי מחבריה אזל כרב בהו לסוף אהדרינהו למריהו. אתא לקמיה דרב נחמן, וחייבו למרי דתורי בפלגי מאי דאשבחו תורי. ומקשי, אמאי, גזלה הוא והדרא בעינא, דהא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, והשיב רב נחמן, אין הכי נמי, אלא זה גזלן מלומד בכך, איניש גזלנא הוא ובעי' דאקנסיה, כלומר, שלא יקח אלא חצי השבח. כתב הרי"ף ז"ל מהא שמעינן דקנסינן בכי האי גונא ואפילו בחוצה לארץ, דהא רב נחמן בבבל הוה. ועוד דגרסינן פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו א') תניא אמר רבי אליעזר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. והמבייש את הזקן, דאמרינן בירושלמי פרק החובל (הלכה ו') נותן דמי בשתו משלם, בכל מקום הוא. והוא שיהיה תלמיד חכם, שכן פירשו חכמים ז"ל (קדושין ל"ב ב') והדרת פני זקן, והוא שמכבדין אותו מפני תורתו ועומדין מפניו, ושיהיה מתנהג כשורה. וכן נמי כתב מה"ר שלמה בן אדרת ז"ל (בת' ח"ב סי' רצ"א).
